<h1>צרור החיים הדרך השלישי סימן ז'</h1>
<h2>דף יב.</h2>
ומנהג המקומות לעשות בקור חולים. והיא מצוה לבקר החולה. ומצינו בהקב"ה שבקר חולה, שנאמר (ברא' י"ט) וירא אליו ה'. וחולה מן המילה היה אברהם. ואמרו (נדרים מ', א') בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבה שחלה ולא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר' עקיבה לבקרו ובשביל שכבדו ורבצו לפניו חיה, אמר לו ר' החייתני, יצא ר' עקיבה ודרש, כל שאינו מבקר את החולה כאלו שופך דמים. ונמצא כי מתוך הביקור ימצא נחת רוח עם חבירו ומתוך כך יבקשו עליו רחמים. ואומרים בשבת, שבת היא מלזעוק [נ"א מלצעוק] ורפואה קרובה לבוא (י"ב, ב'). ואומ', המקום ירחם עליך בתוך חולי עמך [נ"א עמו] ישראל (שם). וכן המנהג ללכת לבית האבלים ואין אומרים שום דבר, ובירושלמי גרסינן, מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלים. כהדא ר' הושעיא רבא אזל לחד אתר, חמא אביליא בשבתא, ושאל בהון. אמ' לו, איני יודע מנהג מקומכם, אלא שלום עליכם כמנהג מקומנו (ירוש' מו"ק ג', ב'). ובשבת אינו נוהג אבלות אלא דברים שבצינעא כגון תשמיש המטה נוהג.
<h2>דף קכח:</h2>
תנן בפרק מפנין מילדין את האשה בשבת, וקורין לה אשה חכמה ממקום אחר, ומחללין את השבת. וכל זה כשכורעת לילד שהיא סכנת נפשות. ואמרו בגמרא, אם היתה צריכה לאור הנר, חבירתה מדלקת את הנר, ואפילו בסומא יש לה יישוב הדעת שאומרת אם יש שום דבר חברותי רואות והן עושות לי. ואם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה אפי' ברשות הרבים. וכל היכי דאיפשר לשינויי משנינן. משום הכי אמרו בגמרא דמביאה בשמן בשערה, דאין סחיטה בשער, ואם אי אפשר בשינוי מביאה כדרכה.
<h2>דף קכט.</h2>
וכל זמן שהקבר פתוח בין שאמרה צריכה אני בין אמרה איני צריכה, מחללינן את השבת. והאי דקא אמרה איני צריכה תונבא הוא דנקיט לה. וכתב רמב"ן ז"ל דנראין הדברים בשאין שם רופא וחכמה (ואמרה איני) [אבל אם יש שם רופא וחכמה ואמרו אינה] צריכה שומעין לה ולהם. וכתב רשב"א ז"ל דלעולם אמרה צריכה אני שומעין לה דלב יודע מרת נפשו. ואפילו הרופא אמר שאינה צריכה. אבל לאחר שנסתם הקבר עד תשלום שבעה, אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, דאע"ג דסתם נשים אינן מסוכנות בתוך שבעה, לב יודע מרת נפשו. ואפילו אומרת איני צריכה. ואם שתקה נמי מחללין עליה את השבת. אבל לאחר שבעה עד תשלום שלשים אפילו אמרה צריכה אני, כגון שאין לה שום חולי אלא צער לידה אין מחללין עליה את השבת. אלא עושין לה על ידי ארמאי, ודוקא ארמאי, אבל על ידי עבדו ואפילו ערל לא, דחייב אדם על שביתת עבדו כמו שאכתוב בע"ה בהלכות י"ט.
והאשה משמתחיל הקבר לפתוח היא בסכנה. ואימתי פתיחת הקבר, כתב רי"ף ז"ל דלא מחללין עליה שבתא עד שיהא הדם שותת ויורד ותשב על המשבר. וכן הדין, דספק נפשות להקל.
<h2>דף קכט:</h2>
וכל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת, שנא' (יחזקאל ט"ז) ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך מכאן שחותכין את הטבור. וכן קושרין אותו. ובמים לא רוחצת למשעי, מכאן שמרחיצין את הולד בשבת. והילכך ולד הנולד בשבת מרחיצין אותו אפילו בחמין שהוחמו בשבת, דהואיל וחותכין את טיבורו סכנה היא לו אם לא עשו כל אלה. והחתל לא חתלת מכאן שמלפפין את הולד. והמלח לא המלחת, מכאן שמולחין את הולד, וכל אלו סכנה לולד אם לא עשו לו.
ותינוק הנמול בשבת מרחיצין אותו בין לפני המילה בין לאחר המילה. וכן [מותר] [נ"א דרך] להרחיצו קודם מילה. ואותה הרחיצה מרחיצין אותו אפילו בחמין שהוחמו בשבת על ידי גוי שמחממן מעצמו. ואפילו עבר ואמר לי' לגוי זיל אחים. ואפילו עבר ישראל וחממן, דכל הני משום קנס הוא דאסרי' בעלמא שלא ליהנות מאלו המעשים, אבל היכא דעבר ועשאן במקום מצוה לא קנסי', ואם תאמר והא הרחיצה דלפני המילה בחמין שהוחמו בשבת האיך מותרת. והא מכשירי מילה נינהו וקימ' לן כרבנן דר' אליעזר דאסרי מכשירי מילה ואפילו בדבר שאין בו אלא משום שבות. וי"ל דהרחצת חמין שהוחמו בשבת קנסא הוא ובמקום מצוה לא גזרו. ואחר המילה, בין ביום ראשון בין ביום שני בין ביום שלישי אפילו בחמין שהוחמו בשבת, והא דתנן (שבת קל"ד, ב') מרחיצין את המילה בשלישי שחל להיות בשבת, שנאמר (ברא' ל"ד) בהיותם כואבים. כ"ש ביום ראשון ובשני, דיותר מסוכן בראשון ובשני מבשלישי. וכן פסקו הגאונים ז"ל, וכן כתב רי"ף ז"ל. וכל זה שאנו מתירין לאחר המילה, בהוחמו בשבת על ידי גוי קא אמרי' וכדכתיבנא. והיכא דליכא גוי ואישתפוך חמימי ואבדור סימנין לאחר המילה, מחמין ושוחקין מפני הסכנה. ומיהו כל היכא דאיפשר לשנויי משנינן. וכדתנן (שם קל"ג, א') לא שחק כמון מערב שבת, לועס בשיניו, ולא יטרוף יין ושמן, אלא נותן זה לעצמו וזה לעצמו. והיכא דאישתפוך חמימי קודם מילה ואי אפשר להרחיצו לאחר המילה אלא אם יאמר לגוי להחם וקא מדחי ביה שבות דרבנן שיש בו מלאכה, אי נמי בדליכא גוי ויצטרך ישראל להחם מפני הסכנה, ר"מ ב"ן ז"ל כתב שאם יש חמין להרחיצו לפני המילה ואין לו להרחיצו לאחר המילה, שרוחצין אותו ומלין אותו, שאין כאן מכשירין דוחין כלום, ואחר שמל הרי כאן סכנת נפשות שדוחה שבת. ואין אומרין תדחה מילה כדי שלא להביא אותו לסכנה ונדחה שבת, אלא מילה עצמה דוחה שבת, ואין למצוה אלא שעתה [נ"א וסכנת נפשות שיש בה דוחה שבת]. ואין לדחות מילה מפני דחיית שבת שתבא לאחר מכאן מפני הסכנה. וראייתו מדקתני לא שחק כמון מערב שבת לועס בשיניו ולא קתני בשאין לו כמון תדחה. ומדקתני תקנתא ולא קתני דחייה ש"מ כדאמרי' דאנן לא דחינן. אבל הגאונים ז"ל וכן ר"מ ב"מ ז"ל לא התירו אלא בדאשתפוך חמימי ואיבדור סימני לאחר המילה, הא קודם מילה תדחה מילה, כיון דעל כרחיך אתי לידחויי שבת במשחק [סימנין] ומיחם חמימי, וכן כתב הר"ז [נ"א הר"ח] ז"ל. וכן דעת רבי' הרשב"א ז"ל. והיכא ששכחו ולא הביאו אזמל מערב שבת, אם איפשר להביאו דרך גגות, כגון כששבת האזמל בגג לדידן דקי"ל דאחד גגות ואחד חצירות ואחד מבואות ואחד קרפיפות רשות אחד הם לכלים ששבתו בתוכן, מביא אזמל אפילו ישראל. אבל שבת בתוך הבית ואי אפשר להביאו אלא דרך רשות הרבים ועל ידי גוי, אסור למימר לגוי להביאו. דכל דבר שעשייתו עלינו אסורה משום שבות מותר לומר לגוי לעשותה כדי לעשות מצוה בזמנה. והבאה דרך רשות הרבים אסורה עלינו משום הוצאה. כן דרך רבי' אלפאסי ז"ל, וכבר האריך הרבה, וכתב (דכן) דעת בעל הלכות גדולות, ודרכו היא הישרה כמו שכתבנו.
<h2>דף קלג.</h2>
והמוהל צריך לעשות פריעה, דאמרי' (קל"ז, ב') מל ולא פרע כאלו לא מל. ואחר כך מוצץ. וכל מוהל שאינו מוצץ מעבירין אותו, ואחר כך נותנין איספלנית מאותן הדברים שעושין למילה. ובספר המנהיג הביא שבצרפת כותשין הכרפס היטב ומערבין בו שמן זית וחלמון ביצה הצלויה באש ואין תחבושת טוב ממנו. אחר המילה מנהגן של ישראל שהולכין לאכול.
עושין כל צרכי מילה. מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין אספלנית. אבל אין עושין לו חלוק הוא כמין חמר שהיו עושין לקטן לצורך הגיד. אבל כורך סמרטוט על המילה. ואם לא התקין מערב שבת, כורך על אצבעו ומביא אפילו מחצר אחרת.
<h2>דף קלד:</h2>
ותינוק הנמול בשבת מרחיצין אותו בין לפני המילה בין לאחר המילה. וכן [מותר] [נ"א דרך] להרחיצו קודם מילה. ואותה הרחיצה מרחיצין אותו אפילו בחמין שהוחמו בשבת על ידי גוי שמחממן מעצמו. ואפילו עבר ואמר לי' לגוי זיל אחים. ואפילו עבר ישראל וחממן, דכל הני משום קנס הוא דאסרי' בעלמא שלא ליהנות מאלו המעשים, אבל היכא דעבר ועשאן במקום מצוה לא קנסי', ואם תאמר והא הרחיצה דלפני המילה בחמין שהוחמו בשבת האיך מותרת. והא מכשירי מילה נינהו וקימ' לן כרבנן דר' אליעזר דאסרי מכשירי מילה ואפילו בדבר שאין בו אלא משום שבות. וי"ל דהרחצת חמין שהוחמו בשבת קנסא הוא ובמקום מצוה לא גזרו. ואחר המילה, בין ביום ראשון בין ביום שני בין ביום שלישי אפילו בחמין שהוחמו בשבת, והא דתנן (שבת קל"ד, ב') מרחיצין את המילה בשלישי שחל להיות בשבת, שנאמר (ברא' ל"ד) בהיותם כואבים. כ"ש ביום ראשון ובשני, דיותר מסוכן בראשון ובשני מבשלישי. וכן פסקו הגאונים ז"ל, וכן כתב רי"ף ז"ל. וכל זה שאנו מתירין לאחר המילה, בהוחמו בשבת על ידי גוי קא אמרי' וכדכתיבנא. והיכא דליכא גוי ואישתפוך חמימי ואבדור סימנין לאחר המילה, מחמין ושוחקין מפני הסכנה. ומיהו כל היכא דאיפשר לשנויי משנינן. וכדתנן (שם קל"ג, א') לא שחק כמון מערב שבת, לועס בשיניו, ולא יטרוף יין ושמן, אלא נותן זה לעצמו וזה לעצמו. והיכא דאישתפוך חמימי קודם מילה ואי אפשר להרחיצו לאחר המילה אלא אם יאמר לגוי להחם וקא מדחי ביה שבות דרבנן שיש בו מלאכה, אי נמי בדליכא גוי ויצטרך ישראל להחם מפני הסכנה, ר"מ ב"ן ז"ל כתב שאם יש חמין להרחיצו לפני המילה ואין לו להרחיצו לאחר המילה, שרוחצין אותו ומלין אותו, שאין כאן מכשירין דוחין כלום, ואחר שמל הרי כאן סכנת נפשות שדוחה שבת. ואין אומרין תדחה מילה כדי שלא להביא אותו לסכנה ונדחה שבת, אלא מילה עצמה דוחה שבת, ואין למצוה אלא שעתה [נ"א וסכנת נפשות שיש בה דוחה שבת]. ואין לדחות מילה מפני דחיית שבת שתבא לאחר מכאן מפני הסכנה. וראייתו מדקתני לא שחק כמון מערב שבת לועס בשיניו ולא קתני בשאין לו כמון תדחה. ומדקתני תקנתא ולא קתני דחייה ש"מ כדאמרי' דאנן לא דחינן. אבל הגאונים ז"ל וכן ר"מ ב"מ ז"ל לא התירו אלא בדאשתפוך חמימי ואיבדור סימני לאחר המילה, הא קודם מילה תדחה מילה, כיון דעל כרחיך אתי לידחויי שבת במשחק [סימנין] ומיחם חמימי, וכן כתב הר"ז [נ"א הר"ח] ז"ל. וכן דעת רבי' הרשב"א ז"ל. והיכא ששכחו ולא הביאו אזמל מערב שבת, אם איפשר להביאו דרך גגות, כגון כששבת האזמל בגג לדידן דקי"ל דאחד גגות ואחד חצירות ואחד מבואות ואחד קרפיפות רשות אחד הם לכלים ששבתו בתוכן, מביא אזמל אפילו ישראל. אבל שבת בתוך הבית ואי אפשר להביאו אלא דרך רשות הרבים ועל ידי גוי, אסור למימר לגוי להביאו. דכל דבר שעשייתו עלינו אסורה משום שבות מותר לומר לגוי לעשותה כדי לעשות מצוה בזמנה. והבאה דרך רשות הרבים אסורה עלינו משום הוצאה. כן דרך רבי' אלפאסי ז"ל, וכבר האריך הרבה, וכתב (דכן) דעת בעל הלכות גדולות, ודרכו היא הישרה כמו שכתבנו.
<h2>דף קלה.</h2>
וספק מילה אינה דוחה את השבת, כיצד. נולד בין השמשות [בערב שבת אינה דוחה את השבת אלא נימול באחד בשבת. מי שנולד בין השמשות] ספק ביום ספק בלילה, מונין מן הלילה ונימול לתשיעי שהוא ספק שמיני. בן שבעה ולד קיימא הוא אם נולד שלם ודוחה שבת. ובן שמונה ודאי הרי הוא כאבן ואין מטלטלין אותו בשבת. ספק בן שבעה ספק בן שמונה, כתב רב אלפאסי ז"ל שאין מחללין עליו את השבת. וכן דעת ר"ח ז"ל, אע"פ שיש קצת תמה בדבר, דמשמע דגמ' [קל"ו ע"א] הוי שרי כרב אדא. ומילה דלא בזמנה אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב ראשון משני ימים טובים של גליות. אבל יו"ט שני של גליות דוחה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"א דמילה. גרסינן בקדושין פ"ק (כ"ט, א') והיכא דלא מהלי אבוה מחייבי בי דינא למימהליה, דכתיב (ברא' י"ז) המול ימול לכם. והיכא דלא מהליה בי דינא מחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב (שם) וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו.
והיכא שנולד כשהוא מהול קיימא לן כר' שמעון בן אלעזר וכדפסק שמואל. וצריך להטיף ממנו דם ברית, הואיל (ורבא) [ורבה] ורב יוסף פליגי אליבא דר' שמעון בן אלעזר שמע מינה דהלכה כותיה, ור' שמעון בן אלעזר אמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על הנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית. והיכא שחל שמיני של זה שנולד כשהוא מהול בשבת, קיי"ל כרבה ואין מחללין עליו את השבת בהטפת דמו, דספק ערלה כבושה היא ואין מחללין עליה את השבת. דהלכה (כרבא) [כרבה] לגבי רב יוסף בר משדה קנין ומחצה (ב"ב קי"ד, ב') ולאפוקי דרב יוסף דאמר ודאי ערלה כבושא היא ואינו מהול ומחללין. ומילה בין בזמנה בין שלא בזמנה אינה אלא ביום. דתניא (יבמות ע"ב, ב') אין לי אלא בנימול בשמונה ימים שיהא נימול ביום מנין לתשעה ועשרה ולאחד עשר, ת"ל ביום השמיני.
וגר שנתגייר כשהוא מהול, יש אומר שאין צריך להטיף ממנו דם ברית, דהכי סבירא ליה לבית הלל. ופסק שמואל הלכה כר' שמעון בן אלעזר דאמ' הכין, ואכולה מילתא פסק שמואל. דאי אנולד כשהוא מהול לחוד הו"ל לשמואל למימר הלכה כר"ש בנולד כשהוא מהול. והגאונים והרי"ף ז"ל פסקו דגר שנתגייר צריך להטיף ממנו דם ברית. וראיה מדאמרינן (יבמות מ"ו, ב') הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי, מטבילין אותו, דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר אין מטבילין אותו פי' עד שימול ויטבול. וטעמ' דחייש ר' יוסי דילמא ערבי מהול הוא וצריך להטיף ממנו דם ברית. וכן פרש"י ז"ל. ושמואל דפסק כר' שמעון אנולד כשהוא מהול בלבד. ואע"ג דר"ש תרתי אמר: גר שנתגייר אין צריך להטיף ונולד כשהוא מהול צריך להטיף, איהו לא קאי אלא אחדא מילתא, אנולד כשהוא מהול. וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל דקבלת הגאונים קבלה היא. והלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודה. ולענין הברכה כתב הר"מ ב"ן ז"ל שהמל את הגר ועבד שנתגייר כשהוא מהול מברך, אקב"ו להטיף דם ברית מן הגרים או מן העבדים. שאין הטפה מספק אלא ודאי שאנו חייבין להטיף מהם דם ברית להכניסם בבריתו של אברהם אבינו ע"ה ובה נכנסין תחת כנפי השכינה. אבל נולד כשהוא מהול, כיון דקימ' לן דמשום ספק ערלה הוא שמטיפין, אין מברכין עליו, וכן הורו הגאונים ז"ל וכן כתב הרי"ף ז"ל. והוא הדין שאין מברכין להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, דשמא אין זו ערלה. אע"פ שהרב ר' יונה ז"ל היה מצריך לברך. וטענתו דהואיל ואנן משום ספק של תורה מטיפין בספיקא דאורייתא מברכין.
<h2>דף קלז.</h2>
קטן שנולד ולשמיני שלו הוא חולה ואפילו קצת חולי שוהין המילה עד לאחר שיבריא, וכן כתב הגאון ביבמות, כך ראיתי, כל תינוק שהוא מצער בין מחמת חולי בין מחמת דבר אחר, אין מוהלין אותו עד שיבריא. ואם מחמת חולי כבר שנינו חלצתו חמה נותנין שבעה להברותו. ומחמת דבר אחר כדתניא (קל"ד, א') א"ר נתן, פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאת אשה אחת שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני וראיתיו שהוא אדום, הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית. אמרתי לה, בתי, המתיני לו עד שיבלע בו דמו. המתינה לו ומלתה אותו וחיה. והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי.
<h2>דף קלז:</h2>
המל אומר, אקב"ו על המילה. ואם האב מל בנו, אקב"ו למול את הבן. ואבי הבן מברך, להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. שמצוה לאב למול את בנו יותר. ואם אין שם אביו מברכין הב"ד, ושלא כדברי ר"ם ז"ל. והעומדי' שם עונים, כשם שהכנסתו לברית, כן תכניסהו לתורה [ולמצות] ולחופה ולמעשים טובים. ורבינו שמואל ב"ר מאיר ז"ל היה אומר דברכה דלהכניסו בבריתו שהיא קודם שימול המוהל. וטענתו משום דכל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. ור"ת ז"ל אחיו חלק עליו לפי שסדר הבריתא שסדרה תחלה ברכת המל ואח"כ להכניסו סדורה היא. ועוד דקתני, העומדים שם אומרים, כשם שנכנס לברית וכו', משמע שכבר נכנס לברית. [וא"ת] והא להכניסו הוא בלמד ואמרינן בפסחים (ז', א') בלבער כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע, דשמעי' מינה דכל שהוא בלמד, עדיין הדבר ליעשות. לא קשיא דהכי קאמר, כוליה עלמא לא פליגי דלהבא משמע טפי מלשעבר. ומיהו לשעבר נמי משמע, ולא דמי לכל המצות שמברכין קודם עשייתן, דהכא אינו אלא שבח והודאה על שזיכהו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ואשר קדש ידיד מבטן נאמר על אברהם, כדאמרינן במנחות (נ"ג, ב') מה לידידי בביתי (ירמיה י"א) זה אברהם. חוק בשארו שם, זה יצחק, וצאצאיו חתם באות ברית קודש, זה יעקב. ויש מקומות שמברך אבי הבן שהחיינו. וכן כתב ר"מ ב"ם ז"ל בברכות. אבל דעת רת"ם ז"ל שלא לברך, משום שאביו של קטן ואמו עצבים. וכמו שאמרו בכתובות (ח', א') משום צערא דינוקא. והמל את הגרים אומר, אקב"ו למול את הגרים ולהטיף ממנו דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ. שנאמר (ירמיה ל"ג) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, ולאחר המילה אינו מברך כלום. ומפני שיש כמה גרים שבאים להתגייר כשהם נימולין, כללו בברכה זו: ולהטיף ממנו דם ברית. המל את עבדו יברך, אקב"ו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ. ואם של אחרים יברך, על מילת העבדים. והמל אדם גדול יכסה הערוה עד שיברך, ואח"כ מגלה אותה ומל.
